דף הנצחה – ר. דומב

ליומן של ר. דומב נחשפנו כשאחיינה – אילן פנה אלינו וביקש לבצע תרגום מפולנית לעברית ליומנה, שנכתב בכתב יד, המספר את קורות המשפחה בגטו לודז שהיה אחד הגטאות הגדולים בפולין והאחרון שחוסל בשנת 1944.

ביומנה, היא מגוללת את הקמת הגטו, השיטה הגרמנית היעילה, חיי היום יום, תחושת חוסר האונים, ההסתתרות, בעלי התפקידים שניהלו את חייהם, הצפייה לישועה של הצבא האדום ואת הרס הגטו.

אנו נרגשים לפרסם עדות מצמררת זו כאן אצלנו.

תרגום עדות מפולנית לעברית – ר. דומב

ביום 1 בנובמבר שנת 1939 יצאה תקנה המחייבת יהודים לענוד שני סרטים צהובים על הכתף השמאלית. סרטים אלו הוחלפו אחר כך בטלאי הצהוב המאפשר לזהות יהודים ברחוב. באותה התקופה הוקם יודנראט, עם חיים רומקובסקי – בן 70 שנה באותו הזמן – כיו׳׳ר. רומקובסקי נודע לנו כאיש שאפתן; כדיקטטור המשתמש בכל אמצעי כדי לעמוד במטרותיו; כפחדן המציית לכל צו גרמני ללא התנגדות והיסוסים כדי לא לאבד את שלטונו. בכך רומקובסקי יצר סבך שחיתות שלם. בדצמבר שנת 1939 הודיע היודנראט שעל כל היהודים לעזוב את העיר בתוך שלושה ימים. ההודעה התפשטה במהירות רבה בקרב 300 אלף תושבי העיר היהודים. אנשים מיהרו לעזוב מרצונם החופשי, העבירו את כל רכושם – מטלטלין – על העגלות ונסעו לפרוטקטורט. אלו היו הימים הקשים הראשונים שעברו על תושבי לודז׳. עם חלוף הזמן, ובהשוואה לאירועים אשר התרחשו אחר כך, התחלה זו נראתה לא רעה בכלל. במשך שלושת הימים הללו בעיר השתוללה ושרתה באי–וודאות. המונים עמדו ליד הבניין ברחוב פולודניובה מס׳ 17, מקום משכנו של היודנראט, והמתינו להודעות חדשות. ביום ה- 23 בדצמבר הגירוש הושהה. לעומת זאת, הגרמנים הכריזו על תכנית הקמת הגטו היהודי. הגטו תוכנן בצורה מסודרת – [הגרמנים] היו מעבירים רחוב אחרי רחוב אל השכונה אשר גודרה קודם לכן בגדר תיל. השכונה המיועדת ליהודים הייתה השכונה הגרועה ביותר. ושמה ’בלוטי’ [Baluty].

הקמת הגטו

תכנית הקמת הגטו ופינוי האנשים התפרסמה בעיתונים גרמניים. הראשונים שפונו על ידי שוטרים הגרמנים נשדדו מיד מתכשיטים, כסף וחפצים אחרים בעלי ערך. לאחר מכן, הפינוי התנהל בדרך אחרת, אנשים החלו לעבור לגטו מרצונם, ללא ליווי השוטרים, ולהעביר את כל מה שהיה ניתן הוציא מהדירות. ביום ה–28 בפברואר שנת 1940, לפני שעה 5 בצהריים (על היהודים חל איסור מוחלט לצאת לעיר לאחר שעה זו), הגיעו הגרמנים לשטח הגטו ורדפו אחרי כל יהודי אשר טרם נרשם כתושב השכונה. בו זמנית, הגרמנים חיפשו יהודים אשר עדיין הסתובבו בחלקים אחרים של העיר אף על פי שנרשמו כבר כתושבי השכונה היהודית. בדרך זו תפסו כמה אלפי אנשים, בעיקר גברים, והעבירו אותם לבניין ברחוב לאונקובה. בעוד ימים מספר כולם נשלחו ליעד לא ידוע. על המשפחות של הנשלחים ציוו להפקיד פיקדון בגובה 150 מרק [מטבע גרמני] עבור כל בן אדם, אבל אף משפחה אחת לא ראתה את בניה יותר. כמובן, אף אחת לא קיבלה את הכסף בחזרה. ביום ה–7 במרץ שנת 1940 אנשי האס–אס הגיעו לרחוב פיוטרובסקה במרכז העיר במטרה לפנות את כל היהודים אשר עדיין התגוררו בסביבתה. בערך 70 אנשים נרצחו על המקום במהלך מבצע זה. אלו היו ההוצאות להורג הראשונות. ביום לאחר מכן לא נשאר יהודי אחד [בצד הארי] בעיר, כולם עברו לשטח קטן מאוד של הגטו, במיוחד ביחס למספר התושבים. בהתחלה הגטו נשאר פתוח.

בצומת בין הרחובות זגירסקה ונובומיסקה, וגם בצומת שבין וולבורסקה ופרנצישקנסקה עמדה משטרה יהודית, אשר הוקמה על ידי היודנראט. מר רוזנבלט שימש כמפקד המשטרה. בתקופה זו עדיין היינו יכולים לנשום ’באופן חופשי’, עדיין לא היו שוטרים ברחובות, ואף אחד לא רדף אחרינו כדי לשלוח אנשים לעבודות כפייה. התושבים הסתובבו ללא מטרה ברחובות המעטים, המסחר נעצר לגמרי, לא היו שום אפשרויות להתפרנס. מחלות ולכלוך התפשטו במהירות מפתיעה. ביום ה–1 במאי שנת 1940 הגטו נסגר וגודר בגדר תיל. מהצד הפנימי פיקחה עלינו המשטרה היהודית ומהצד החיצוני – המשטרה הגרמנית. על חציית גבולות הגטו נגזר עונש מוות. אף על פי כן אנשים רבים עסקו בהברחת מזון, ובמיוחד שמן ותרופות אשר היו חסרים מאוד בקרב תושבי הגטו. הברחת מוצרים הייתה דרך טובה להתפרנס. כל השלטון בגטו עבר לידי אנשי היודנראט, אשר הקימו מחלקות ואגפים שונים, כגון מחלקות דיור, אספקה, סטטיסטיקה, בנייה, אזורים ירוקים, בריאות ודואר. בנוסף לכך, פתחו שלושה בתי חולים, תחנות משטרה וקואופרטיבים.

הקואופרטיבים היו אחראים על מכירת מזון לתושבי הגטו, אך המחירים היו גבוהים כל כך שבערך 60 אחוז מהאנשים לא יכלו להרשות לעצמם לקנות את מוצריהם. ביום ה–18 במאי שנת 1940 התקיימה הפגנה ראשונה – ובו זמנית אחרונה – בה השתתפו אנשים רבים. רובם מחוסרי עבודה, סובלים מרעב וייאוש. המפגינים דרשו עבודה ולחם. כמה אלפי אנשים התכנסו בכיכר הכנסייה, לפני בניין היודנראט, ופתחו בצעקות חזקות. תחילה רומקובסקי ציווה על השוטרים היהודים לפזר את ההמון. המפגינים ענו בזריקת אבנים על אנשי המשטרה. לאחר מכן הגיעה המשטרה הגרמנית ושמה קץ לאירוע באמצעות מכונות ירייה. אנשים רבים מצאו תעסוקה במחלקות שונות של היודנראט. אלו שלא מצאו עבודה קיבלו קצבת אבטלה בגובה 9 מרק לחודש. בקיץ שנת 1940 התפשטה מגפת הדיזנטריה. הקברנים לא הצליחו לעמוד בקצב העבודה, הגופות היו מחכות ימים שלמים לפני שהעבירו אותם למקום המנוחה. לאחר מכן, בעקבות הדיזנטריה, הרעב, תנאי דיור מחרידים והמחסור בתרופות, פרצה מגפת השחפת, אשר גרמה למותם של אנשים רבים.

עבודות הכפייה

באוקטובר שנת 1940 התקיים גיוס ראשון – עדיין חופשי – לעבודות הכפייה בגרמניה. לבני משפחות של המועמדים לעבודה הובטח שיקבלו 12 מרק לחודש. המתגייסים עברו בדיקות רפואיות קפדניות כי הרשויות רצו לקבל אנשים בריאים בלבד. לפני משכנו של בית החולים ברחוב לגיבניצקה התכנסו אנשים רבים אשר המתינו אפילו כמה לילות כדי להתקבל לרישום העובדים. בסך הכל התגייסו בערך 15 אלף יהודים. למפקד הראשי של הגטו נבחר יוליאן ביבוב; בין עמיתיו הקרובים היו שמידט, צ׳רנולה, זייפרט. כבר מהימים הראשונים של הגטו החלו לפעול המשטרה הפלילית (קריפו) וגסטפו. יחד איתם עבדו כמה משתפי פעולה יהודים, וביניהם: ויינלנד, ריבובסקי, אקרברג, הרי גולדשטיין, תרגובניק, חנוך ורוהו מיילך.

למפקד המשטרה הפלילית נמנה מר׳ נויימן. בין עמיתיו הקרובים היו סוטר, שמידט ואחרים. היהודים אשר נעצרו מסיבה כלשהי לעתים העבירו למשטרה את כל רכושם. ובכל זאת, אנשים רבים שילמו גם בבריאות או אפילו בחיים. תחנת קריפו נמצאה ברחוב קושצילנה מס׳ 6, בבניין הידוע אז כ’בית האדום’. כל תושבי הגטו פחדו מאוד ממקום זה. בסתיו שנת 1942 הגיעו לגטו רכבות עם יהודים מצ׳כיה וגרמניה. מהרכבות ירדו משפחות שלמות, כל אחת עם רכושה. הגיעו בערך 30 אלף אנשים. לא היה להם מקום בגטו. בגלל מחסור בדירות האנשים החדשים הועברו לצריפים ומחנות, בהם תנאי החיים היו מתחת לכל ביקורת. כתוצאה מכך שוב התפשטו המחלות אך לא ניתן היה לפתוח בתי חולים נוספים עקב מחסור בבניינים מתאימים. החולים המתינו חודשים שלמים להתקבל לבית חולים, ולעתים קרובות המתינו לשווא. בקרב תושבי הגטו השתוללו כעס, שנאה, ייאוש ובעיקר תחושה חזקה של חוסר אונים. חודשיים אחר כך, בדצמבר שנת 1941 הגרמנים הוציאו פקודה המחייבת את כל האנשים הנתמכים על ידי קצבת אבטלה לעזוב את הגטו. גם הם נשלחו לכיוון לא ידוע. כך החל הגירוש הראשון אשר נמשך שלושה חודשים והתבצע באופן קפדני ביותר.

על כסף, פרוטקציה ומחלות

בימי חורף קשים ומלאי שלג האנשים שנועדו לגירוש התכנסו בכיכר ממול הכלא היהודי ברחוב צ׳רנצקי, ומשם נשלחו למריסין (תחנת רכבת). במריסין הם הועברו לקרונות רכבת סגורים, הנושאים שלטים גדולים ’פושעים’. בכיכר שליד הכלא התרחשו האירועים הקשים ביותר. במקום זה התכנסו אנשים רבים אשר ליוו את קרוביהם כדי לראותם בפעם האחרונה לפני הנסיעה. הפרידות הובילו הן לדברי עידוד הן לבכי. כאשר [הגרמנים] הכריזו על הגירוש בפעם נוספת, לאחר שכל המבוטלים כבר נעלמו, גורשו בעיקר היהודים מגרמניה וצ׳כיה, משום שלחלקם הגדול לא היה מקום בתעסוקה. אמנם גם זה לא הספיק, וסוף כל סוף היינו צריכים לספק אנשים נוספים. הבאים בתור היו אנשים בעלי תיק משטרתי כלשהו – אלו שנעצרו פעם על אי–סגירת חלונות או גניבת סלק מהשוק. בעקבות עבירות אלו משפחות רבות נשלחו למוות. בערך 40 אלף יהודים נשלחו לחלמנו ליד קולו ושם נרצחו במשאיות גז. לאחר מאורעות אלו היינו באשליה שמעכשיו כל שאר האנשים יהיו בטוחים ויוכלו להמשיך לעבוד בשקט. על אשליה זו שילמנו מחיר כבד של 40 אלף איש שנשלחו למוות. אמנם גם היא לא נמשכה לזמן רב.

במאי שנת 1942 תקפה אותנו אימה נוספת – כל האנשים אשר לא הועסקו בעבודות בגטו חויבו להופיע לפני ועדה מיוחדת. הוועדה חילקה אנשים לפי יכולתם לעבודה – כל אחד סומן באות מיוחדת. כל האנשים אשר לא הצליחו להירשם לאחת מהמחלקות בגטו היו צריכים להופיע לפני הוועדה. המתנגדים הובאו אליה בכוח על ידי השוטרים. הפרוטקציה צמחה למימדים עצומים.

לכסף לא היה ערך אמיתי, הפרוטקציה השתוללה בתחומים אחרים, רחבים יותר. למשל, כל בני משפחה וחברים של מנהלי מחלקות ואגפים [ביודנראט] וגם כל בני משפחה של משתפי הפעולה היו מוגנים באופן מיוחד, אף אחד לא רצה שום עסק איתם. בזמן זה הוקמה אפילו משטרה יהודית מיוחדת – ושמה "זונדרקומנדו" – האחראית על הפקעת תכשיטים, פרוות ומטבע זר מבתים יהודיים. היינו משתמשים במטבע מיוחד, לא היה ניתן לשלם במרק הגרמני בשטח הגטו, אלא היינו מדפיסים כסף "משלנו" – על השטר הודפסה מנורה מצד אחד ומצד שני – סימון של ערך השטר וחתימתו של רומקובסקי. אנשים המציאו שם מיוחד לשטרות אלו – "חיימקה".

היה לנו בגטו מועדון תרבות בו התקיימו הופעות ואירועים תרבותיים. בקיץ שנת 1942 תקפה אותנו תקופת הרעב הגדול – הקשה ביותר בתולדות הגטו. אנשים היו דומים יותר לרפאים מאשר לבני אנוש, קראנו להם – "מודעות אבל". אנשים אלו כבר בבוקר התקשו ללכת לעבודה, רעבים, התקדמו לאט עם רגליים נפוחות. הם לא יכלו להישאר בבית משום שרק אנשים עובדים היו מקבלים מנה שנייה של מרק. תושבי הגטו התרגלו לתופעה נוראית זו עד כדי כך שאף אחד לא הגיב אפילו כאשר בן אדם אחר שכב כבר על המדרכה וגסס, עם קערה למרק בידיו. בדרך זו נספו משפחות שלמות. לפעמים אנשים החזיקו גופות בביתם במשך כמה ימים נוספים רק כדי לקבל מנת מזון נוספת על שם הנפטר. לעתים מנה זו עזרה משמעותית לאלו שעדיין נשארו בחיים. היא אפשרה להם לשרוד עוד כמה ימים.

בתקופה זו הוקם בית חולים רביעי, השוכן ברחוב דבורסקה, אשר נועד בעיקר לחולי שחפת. אמנם גם מוסד נוסף זה לא עזר בהתמודדות עם מספר גבוה של חולים אשר הלך וגדל באופן קבוע. ביום ה-1 בספטמבר שנת 1942, שלוש שנים לאחר פרוץ המלחמה, בשעה 5 בבוקר, כל החולים, לרבות ילדים מבית הבראה, הועברו למשאיות המחכות לפני בתי החולים. אופן העברת החולים למשאיות עורר חששות גדולות – אנשים נזרקו פנימה כמו סמרטוטים, היו שמים אותם אחד על השני כדי לדחוף כמה שיותר חולים למשאית אחת. אלו שעדיין יכלו לעמוד על הרגליים נדחפו פנימה בכוח. סיוטים אמיתים התרחשו בבתי חולים, מאושפזים אחדים ניסו לברוח, לעתים לבושים רק בביגוד התחתון. היו אנשים שקפצו מהקומות הגבוהות. בני משפחות של המאושפזים השתדלו להגיע לקרוביהם, אבל ללא הצלחה, משום שהכניסה לבניינים נחסמה על ידי השוטרים. מבצע זה תוכנן ובוצע על ידי יחידת ’רול–קומנדו’ (Roll-Komando). במהלך המבצע גורשו בערך שלושת אלפים אנשים. לאחר מכן האווירה בגטו הידרדרה משמעותית. ידענו היטב שזו רק התחלה של מבצע גדול יותר ובאמת בקרוב תקפו אותנו גירושים נוספים.

סלקציה

שלושה ימים לאחר גירוש החולים, התפשטה השמועה כי הגרמנים דרשו לקבל את כל הילדים והזקנים מעל גיל 60. לצערנו, שמועה זאת התבררה כאמת, ובאותו היום יצאו כרזות המודיעות על כינוס ילדים וזקנים. בנוסף לכך, חיים רומקובסקי עצמו נסע ברחבי הגטו וניסה לשכנע אימהות למסור לשלטונות את ילדיהן מרצונן החופשי כדי למנוע התערבות הגרמנים. בזמן זה שקענו בייאוש וכעס. ידענו היטב שמרשם האוכלוסין העביר כבר את רשימות המשפחות בהן עדיין היו ילדים וזקנים. המשטרה היהודית, יחד עם שוטרים [גרמנים], קיבלה פקודה להתחיל את המבצע למחרת. תאריך זה נקבע על ידי חברי רשויות הגטו כדי להציל את ילדיהם וגם כן את הילדים של השוטרים אשר בינתיים נאספו בבית הבראה באזור מריסין. ביום ה–5 בספטמבר שנת 1942 נכנסו שוטרים יהודים לדירות של תושבי הגטו והוציאו מהם ילדים. במקרים של התנגדות לא חששו מהפעלת כוח. אספקת מזון נעצרה, ניסו להכריח אנשים לצייתנות באמצעות הרעב. כל זה גרם לכאוס נוראי והתפשטות הפשע.

מצב הגטו היה דרמטי. ביום שני של הגירוש המשטרה לא הצליחה לתפוס מספיק אנשים כדי לעמוד במכסה. בשבת, ה–6 בספטמבר, הגרמנים נכנסו לשטח הגטו ופתחו בגירוש כללי – הפעם חיפשו לא רק ילדים וזקנים אלא את כלל התושבים. כאשר התייצבנו בחצרות בין הבניינים, השוטרים חיפשו את המסתתרים בדירות, עליות גג ומרתפים. לאחר מכן התבצעה הסלקציה, הפרידו בין אנשים בריאים וחולים. את החולים העבירו לעגלות אשר לוו על ידי שוטרים יהודים וגרמנים. במשפחה שלנו היו אנשים רבים, כולל אמא בגיל 65 ושלושה נכדים. החלטנו להסתתר ביחד. במטרה זו יצאנו לבית קברות מקומי בו בנינו מקום מחבוא. לקחנו איתנו קצת מזון ומים. משם שמענו בכי וצעקות של האנשים אשר הופרדו מן האהובים שלהם. פחדנו מאוד. לא ידענו מה יקרה אם מישהו ימצא אותנו כאן או אם המבצע יתארך עוד זמן רב.

לא היה לנו מספיק מזון. בערב התחיל לרדת גשם. בהתחלה היה זה רק טפטוף קטן אחר כך אחר החלה סערה אמיתית. נרטבנו לגמרי, לרבות האוכל, והמשכנו לשכב במים. דאגנו מאוד לילדים – ידענו שאם לא נמצא מקום מחבוא יבש יותר אולי נצליח להסתיר אותם לפני הגרמנים אך בו זמנית נסכן את בריאותם. לכן החלטנו לעבור לצריף של הגנן ושם לעבור את הסערה.

הרדיפות

בבוקר הגרמנים החלו לחפש אנשים בבית קברות. במהלך הרדיפות נתפסנו על ידי שלושה שוטרים יהודים ופקיד בשם אדק רוזן. חשבנו שזה הסוף שלנו, אבל, למזלנו, הם ריחמו עלינו ושחררו אותנו. רוזן אמר לנו אחר כך שהמצב הטרגי שלנו עורר בהם רחמים. בבית קברות נשארנו שבוע שלם, היינו מלוכלכים ועייפים. שמענו שמועות על הסיוטים שהתרחשו באותו הזמן בשטח הגטו. שמענו על הגרמנים שמוציאים ילדים ממקומות מחבוא ותופסים אנשים ברחובות. שמענו על הגירושים. שמענו על בדיקות נוספות בבתים שנבדקו כבר מקודם. כל זה גרם לחרדה חברתית, אנשים לא ידעו לאן ללכת ואיפה להסתתר. המבצע נמשך שבוע ובאותו הזמן לא היה ניתן לקבל לחם או שום אוכל אחר. בסך הכל גורשו בערך 20 אלף אנשים. לאחר סיום המבצע יצאו הכרזות המודיעות על תום הגירוש. הגטו הוגדר מחדש כמחנה עבודה. כל האנשים היו צריכים להגיע לעבודה כרגיל. בגטו היו אמורים להישאר רק אנשים בעלי תעודת עובד. לאחר כמה זמן הגיעו אלינו רכבות עם אנשים מעיירות שבסביבת לודז׳, כגון זדונסקה וולה (Zduńska Wola), פביניצה (Pabianice), זגיז׳ (Zgierz), קולו (Koło), וילון (Wieluń), טורק (Turek) וכו׳.

לאחר שנפרדו מבני משפחתם, אנשים אלו שימשו ככוח עבודה חדש בגטו. הם סיפרו לנו על הסיוטים אשר עברו עליהם לפני שהגיעו ללודז׳. הגרמנים העבירו אותם ממקום למקום במשך שלושה ימים ללא מזון ומים. אנשים רבים נספו במהלך הנסיעה. לאחר הגירוש נשלחו השוטרים מהגטו לבדיקה נוספת בעיירות. השוטרים סיפרו לנו אחר כך על מצבם המחריד של בתים יהודיים במקומות אלו. כל הרכוש נהרס והוכתם בדם. המזוודות של המגורשים נשלחו לגטו בנפרד. לאחר רישום וכביסה כללית הדברים חולקו בין כלל תושבי הגטו. על אף ריבוי העדויות אף אחד לא רצה להאמין לשמועות אלו. רצינו לחשוב שגם המגורשים שלנו נמצאים עכשיו במחנה עבודה אחר, בדיוק כמו המגורשים החדשים שהגיעו אלינו. אנשים ניתקו את עצמם מהמחשבות השחורות וגם מהשמועות על חממות עם גז במקום המים. המשכנו לחיות ללא שום מודעות באשר לדברים שהתרחשו מחוץ לגטו. אלו שנשארו בחיים האמינו שכל הדברים הרעים כבר נגמרו. חשבנו שהגרמנים זקוקים לעבודתנו. בזכות זאת קיווינו להישאר בחיים. אכן, תעשיית הגטו היתה גדולה מאוד ביחס לתנאי החיים של העובדים. בעוד שנתנו לנו מעט מאוד, הוציאו מאיתנו הכל.

פעמים רבות הגיע לגטו רול–קומדו כדי לאסוף אסירים מבית הסוהר. ביקורים אלו התקיימו באופן קבוע. בינואר שנת 1944 [הגרמנים] דרשו לקבל 5 אלפים גברים בריאים וחזקים ובנוסף לכך אלף וחצי נשים עבור עבודות כפייה. מועמדים עברו בדיקות רפואיות והיגייניות, ולאחר מכן נשלחו לצ׳נסטוחובה. משם היו שולחים מכתבים לבני משפחותיהם. סוף סוף הגיע זמן רגוע אשר נמשך כמה חודשים. בחודשי אביב קיבלנו חלקי אדמה – 15 מטר רבוע לבן אדם – בהם היינו יכולים לנטוע צמחים וירקות. לאחר יום עבודה של 10 שעות היינו חוזרים הביתה ומתחילים לעבוד על החלקה שלנו. אנשים רבים ניסו להגדיל את חלקתם כמה שיותר, היו כאלה שהרסו לשם כך כמה מדרכות. גידול ירקות הציל לפני הרעב. ביוני שנת 1944 התחיל מבצע [אקציה] נוסף. הפעם אף אחד לא בדק ולא רחץ את המועמדים לנסיעה, המחלקות חיפשו כמה שיותר אנשים. בהתחלה הצליחו לספק לגרמנים 10 אחוז מכל העובדים אך מהר מאוד הופיעו דרישות נוספות. אחר כך שלחו 10 אחוז נוספים אך גם זה לא השביע את רצונם. בסוף בערך 30 אחוז מכל תושבי הגטו נרשמו ב’רשימות’ של מנהלי המחלקות האחראים על המשלוח. מצב זה גרם לעלייה חדה בפרוטקציה. ללא גב חזק היה קשה מאוד להישאר בגטו. אנשים רבים לא התייצבו לאחר קבלת צו הנסיעה ובחרו להסתתר אף על פי שנשארו ללא מזון ונרדפו על ידי המשטרה היהודית. אלו שנתפסו נשלחו לבית הסוהר.

במבצע זה השתתפו כל מנהלי המחלקות אשר היו אחראים על הכנת הרשימות של המגורשים. בסך הכל גורשו 25 אלף יהודים.

שחרור וחיסול הגטו

המבצע הסתיים ב–17 בספטמבר. סיום הגירוש גרם לשמחה כללית בקרב תושבי הגטו. אנשים זרים התחבקו והתנשקו. האסירים יצאו לחופש, המסתתרים ממקומות מחבוא. ההודעות על סיום המבצע התפשטו במהירות רבה. זה היה אחד הימים הטובים ביותר עבורנו בתולדות הגטו. אמנם, השמחה לא נמשכה זמן רב. ביום ה–1 באוגוסט שנת 1944 יצאה כרזה נוספת המודיעה על חיסול סופי של הגטו, או אולי על הפינוי למקום אחר עקב התקרבותה של חזית המלחמה. בזמן זה קיבלנו כמה הודעות מהחזית המזרחית אשר עוררו את תקוותינו. ידענו שהצבא האדום מתקרב מהר מאוד לגבולות גרמניה. ספרנו ימים ושבועות ליום השחרור. חשבנו שלגרמנים לא נשארו אמצעים כדי לפנות את כל תושבי הגטו אשר עדיין נשארו בחיים, בסך הכל 65 אלף אנשים. ידענו על פריצת מרד בוורשה. היה ברור לכולנו שאנחנו צריכים לעכב את הגירוש כמה שיותר זמן. כל יום חדש היה יכול להביא לנו שחרור. אף אחד לא התייצב לנסיעה למרות הנאומים הרבים של רומקובסקי אשר קרא לאנשים לציית לפקודות גרמניות ולהתכונן לנסיעה לפי הסדר הנדרש על ידי השלטון. רומקובסקי ניסה לשכנע את התושבים שמדובר רק בהעברה למקום אחר. מאמציו לא עלו בהצלחה.

לאחר כשלון זה, מפקד הגטו (יוליאן ביבוב) נשא נאום נוסף במחלקת החייטים ברחוב יעקוב 16. ביבוב הבטיח שאף אחד לא יפגע במהלך המבצע אשר תוכנן אך ורק בגלל התקרבות הקרבות וסיכוי גדול להפצצות. הוא אמר לנו כדלקמן: ’אני עומד כאן לפניכם, ללא שום נשק, אתם יכולים לעשות לי הכל, אך תדעו שאני חושב רק על טובתכם. אני ממליץ לכם לקחת איתכם את כל רכושכם ולהתייצב מרצונכם החופשי בנקודות האיסוף.’ הוא אמר לנו לקחת סירים וכלי מטבח עקב מחסור בדברים אלו בגרמניה. על אף מאמציו רק מעטים הסכימו לנסוע. כל העבודה בגטו נעצרה, אנשים התנפלו על חנויות ומאפיות, הגטו התמלא בפושעים. המבצע החל בשבע בבוקר והסתיים בחמש אחרי הצהריים. שוטרים גרמנים חיפשו אנשים בכל מקום, לרבות דירות, עליות גג ומרתפים. כל מי שנתפס נשלח לאזור מריסין בו נאספו כמה אלפי אנשים. היו מחלקות אשר הצליחו לגייס את כל העובדים ובני משפחותיהם אשר קיוו להמשיך לעבוד במקום החדש.

במשך כל חודש אוגוסט יצאו רכבות לאושוויץ. כמעט כל תושבי הגטו גורשו בתקופה זאת, למעט 800 אנשים אשר הצליחו להסתתר בבונקרים.

ביום ה–5 בספטמבר שנת 1944 המבצע האחרון הסתיים. גטו לודז׳ חוסל סופית.

את העדות רשמה: ר. דומב