כך העברית מעצבת את סוף השבוע הישראלי

השפה העברית מייחדת את המילה "שבת" ומשפיעה על ארגון הזמן והחברה

חוקרים העוסקים בחברה הישראלית רואים בה תוצר אקלקטי של מרכיבים ומקורות השפעה שונים ומגוונים. כתוצאה מכך, רבים ימצאו פערים ומחלוקות הנוגעים כמעט לכל ערך, מנהג או פרקטיקה הנהוגים בישראל. אף על פי כן, אחד הגשרים המהותיים ביותר המאפשרים בכל זאת לייצר מערכת חברתית משותפת היא השפה העברית.

השפה היא תנאי לשיח קולח בין אנשים שונים. במקביל, היא חשובה גם ואולי אפילו בעיקר משום שהיא יוצרת תודעה משותפת. כדוגמה לכך ניתן לחשוב על סוף השבוע בישראל בכלל ועל המילה "שבת" בפרט.

חשבו לרגע – אם נבצע תרגום מעברית לאנגלית של ימות השבוע התוצאה תהיה: First, Second, Third וכן הלאה. אך באנגלית ימות השבוע אינם מוגדרים כמספרים ויש לכך סיבה.

כל הימים מובילים לשבת

כמו חברות רבות, גם זו הדוברת עברית מייצרת הבחנות ברורות בין קודש לחול: בעוד שהעבודה מיוחסת בדרך כלל לימים הראשונים של השבוע, ימי המנוחה מיוחסים לסופו.

מה שמפתיע הוא שחלוקה זו אינה טבעית אלא נובעת מתהליך סוציולוגי-תרבותי. בעוד שליממה, לחודש ולשנה יש ביסוס אסטרונומי וקשר למחזורי הטבע, השבוע איננו מוצדק על ידי תהליכים אלו. לראייה ניתן לראות כיצד לאורך ההיסטוריה תרבויות שונות אימצו אורכי "שבוע" שונים, כמו שבוע בן 8 ימים באימפריה הרומית, שבוע בן 10 ימים בצרפת של המאה ה-16 או שבוע בן 5 ימים בברית המועצות תחת השלטון הסובייטי.

מאחר וארגון הזמן הוא כאמור תהליך חברתי, הרי שלשפה יש משמעות מכרעת בעיצובו. בתוך כך, השפה העברית היא מקרה ייחודי שבו פירוש המילה "שבת" כולל לא רק הבחנה בין קודש לחול, אלא גם הנחיות לפעולה וקביעת שיא שבועי המהווה שאיפה פנימית ורוחנית.

בפועל, השפה העברית מקדשת את היום השביעי של השבוע על פני הימים האחרים גם עבור מי שלא מחזיק בתפיסות יהודיות-הלכתיות: בין היתר, אנחנו לא חייבים להיות דתיים כדי להכריז על שביתה ואין קשר בין כמות הביקורים בבית הכנסת לבין האופן שבו נחלק את המשימות השבועיות שלנו.

מה מיוחד במילה "שבת"?

ישנם מספר הבדלים בין השבת ליתר ימות השבוע בשפה העברית. ראשית, השבת הוא היום היחיד בעברית המחזיק בשם ושמות כל יתר הימים נגזרים ממנו. כלומר, יום ראשון נקרא כך משום שהוא הראשון אחרי השבת, יום שני הוא היום השני אחרי השבת וכן הלאה. לכן, ארגון שמות ימי השבוע בסדר הזה מחייב את כל דוברי העברית להתייחס לשבת בתור השיא השבועי –  ללא קשר למידת האמונה הדתית שלהם.

שנית, ניתן לראות גם את ההבחנה השפתית בין יום השבת, אותו נהוג לתאר בנקבה, לכל יתר ימי השבוע, המתוארים בזכר. אמנם יש ויכוח לגבי הנכונות הלשונית של ההתייחסות ליום השבת בנקבה, אך למרות זאת הן ברמה הפורמלית והן בתקשורת הבין אישית נהוג לתאר את יום השבת בנקבה (למשל "שבת ישראלית" או "שבת המלכה"). גם במקרה הזה, בין אם השבת כוללת ערך יהודי מקודש ובין אם לאו, עצם ההתייחסות השפתית אליה באופן שונה יוצרת הבדל מהותי בינה ובין הימים האחרים.

כמו כן, הן השבת והן השבוע נקשרים במילה 'שבועה', המעידה על התחייבות יהודית לסדר השבוע ולקדושת השבת הנמצאת במרכזו. בהקשר הזה, יש לציין כי מקור המילה שבת נגזר גם מהמילה "שבע", ספרה בעלת ערך קבלי ומיסטי במקורות היהודיים ובמקורות רבים נוספים, המעניקים ליום ממד נוסף של קדושה. לכן, ניתן לראות בכך מקרה קונקרטי שבו שמו של היום כולל לא רק את ההבחנה בינו ובין הימים האחרים, אלא גם כלי ליצירת היררכיה בין יום השבת לבין שאר הימים.

בנוסף, עלינו להתייחס לכך שהמילה שבת נשענת על השורש ש.ב.ת., המתאימה להנחיה לשבות במסגרתה מכל עבודה. גם במקרה הזה, נוצר כאן קשר מעניין בין המצווה הדתית לבין המשמעות השפתית של המילה, שככל הנראה גם מעצבת את התודעה שלנו לגבי יום השבת וההתייחסות החריגה אליו.

לסיכום, בכל החברות האנושיות המוכרות יש הבחנה בסיסית ומלאכותית בין מסגרות הזמן המיוחסות לפנאי ולעבודה ובין תחילת השבוע לסיומו. עם זאת, כנראה שרק בשפה העברית הבחנות אלו גם כוללות הנחיות לפעולה, יוצרות היררכיה בין ימי השבוע ומבנות שיא רגשי ורוחני ללא תלות באמונה דתית.

אז תנוחו בשבת, וכשהשבוע הבא מתחיל, פנו אלינו!