בימי בית שני פונה יהודי אלכסנדרוני, אריסטיאס, אל אחיו ומתאר בפניו את נפלאות הספרייה הגדולה באלכסנדריה. כל ספר שאי פעם נכתב, כך תיאר, מופיע בה מתורגם ליוונית. כל ספר מלבד אחד – התורה. אריסטיאס פונה אל המלך תלמי ומשכנע אותו לתרגם את התורה ליוונית, מה שבסופו של דבר הפך לתרגום הידוע שמעשיות פלאיות סופרו עליו – תרגום השבעים.
בסדר עולם רבא, מתואר התרגום באופן הבא: "בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלושה ימים". במסכת סופרים, מתאר דור הגאונים את התרגום במילים הבאות: "מעשה בחמישה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יונית והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל שלא הייתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה".
מה אנו רואים כאן? יש תיאור של התרגום כאקט של טיהור אתני ושל שיבוש קוסמי. מדוע מדובר באסון? "שלא הייתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה". יש כאן הנחה מובלעת רדיקלית ביותר על שירותי תרגום – טקסט שעובר עיבוד דרך תודעה של אדם אחר בהכרח משתנה. מדוע?
כל אחד והחיפושית שלו
בספרו המופתי, "חקירות פילוסופיות", מציג לודוויג ויטגנשטיין ניסוי מחשבתי מרתק. נשווה בנפשנו עולם בו כל אדם מקבל עם רגע היוולדו קופסא אטומה שרק הוא מורשה להציץ בתוכנה. איש מעולם לא ראה את תוכן הקופסא של חברו. מה שנמצא בקופסה, נקרא על ידי כל אחד בשם "חיפושית". הם מדברים זה עם זה על החיפושית שלהם, הם מספרים על החיפושית, אך אין להם שום מושג של חיפושית מעבר לזו שבקופסא שלהם. ויטגנשטיין למעשה מצביע על בעיה עמוקה בשפה. אין לאף אחד מאתנו שום דרך לדעת שמשמעות המושגים שלנו היא זהה ולכן השפה אינה מייצגת בהכרח מציאות אובייקטיבית משותפת, אלא מהווה רק סימן מוסכם חברתי שלא בהכרח מתאר חוויה אותנטית. הדבר נכון לכל חוויה סובייקטיבית. לעולם לא נדע שהחוויה שלנו היא זהה, מעבר להסכמות הכלליות שמאפשרת לנו השפה אם זהו המצב בין דוברי אותה השפה, מה נאמר אנחנו, שמספקים שירותי תרגום המעתיקים את המושג אל שפה אחרת?
שירותי תרגום ככניסה לנעלי האחר
לכן, בבואנו לספק שירותי תרגום איכותיים, אנו למעשה מתבקשים לנסות לצאת מתוך עצמנו, בהבנה שהדבר לעולם לא אפשרי באופן מוחלט ולהישאר מודעים לכך. חז"ל זיהו בתרגום השבעים אקט קולוניאליסטי מנכס שאינו משמר באמת את המשמעות התרבותית המקורית של טקסט התורה ועל כן ראו בזה אסון. הגמרא נותנת דוגמאות שונות לשינויים בתרגום המחדדות טענה זו. למשל, המילה "ארנבת" תורגמה ל"צעירת הרגליים". הנה דוגמא מובהקת לתרגום הרווי כולו באינטרסים זרים לנאמנות למקור. הסיבה לתרגום התמוה – שמה של אשתו של תלמי היה לגיס (ארנבת ביוונית עתיקה), ולא רצה ששמה יוזכר בטקסט היהודי. כל עוד הייתה התורה נלמדת בשפת המקור בלבד, הייתה המשמעות המקורית בטוחה. מן הרגע שעברה דרך מסננת תרבותית זרה, אין לדעת מי יעשה בו שימוש ובאיזו דרך. גם ללא כל אינטרס מכוון, ניתן בקלות לפרש את הטקסט דרך הקשרינו התרבותיים וחוויותינו הסובייקטיביות ולכן שימת לב רבה נדרשת.
מכאן, ששירותי תרגום צריכים בראש ובראשונה לזהות את האינטרס של נוסח הטקסט המקורי ומעבר לתרגום המילולי, להבין באופן עמוק את רוח הדברים ומשמעותם על מנת להעביר לא רק את סימני השפה המוסכמים, אלא את "נשמת" הטקסט. להציץ אל תוך הקופסא ולחשוף את החיפושית אל אוויר העולם
