תרגומים, שמתבטאים ביכולת להמיר מלל משפה אחת לשפה אחרת, הם לכאורה כלי שאמור לחבר בין אנשים. עם זאת, כאשר נכנסים לעובי הקורה מגלים תמונה מורכבת יותר ולפעמים התוצאה הפוכה לחלוטין.
את הטענה הזו בדיוק מעלה אן בריס (Annie Brisset), פרופ' מקנדה בעלת תואר ראשון באנגלית, תואר שני בבלשנות עם התמחות בתרגום ותואר דוקטור בסמיוטיקה מאוניברסיטת קוויבק. בין לבין, בריס הספיקה לעבוד בלשכה הקנדית של מזכירת המדינה בתור מתרגמת ואף ייסדה את בית הספר לתרגום באוניברסיטת מניטובה. לכן, היא נחשבת לאוטוריטה בתחום וכדאי להקשיב לה כשהיא מדברת על תרגום.
יותר תרגום, פחות שונות
בריס בחרה לחקור תאוריות בתרגום כי לדעתה אפשר לחלץ מהן ביקורת סוציולוגית מעניינת ואף מסקנות אופרטיביות לשיפור שיתוף הפעולה הבינלאומי. אחת המסקנות שלה היא שהגלובליזציה הגבירה את היקף התרגום אבל לא את השונות של השפות. לטענתה, יש היררכיה ברורה של שפות שתופסות את מרב תשומת הלב והרפרטואר המתורגם המופץ בעולם הוא בעיקר של סופרים וחומרים כתובים שונים נוספים בשפות מסוימות בלבד.
על רקע האמור לעיל אפשר להבין מדוע רוב רבי המכר ב"סטימצקי" למשל תורגמו מאנגלית ומספרדית, ורק ספרים מעטים תורגמו ממנדרינית, הינדי או ערבית. הספר "העיר לא תיפול" ("לן תסקט אלמדינה") של פארס זהרור נחשב קנוני בתרבות הערבית אך עדיין לא תורגם לעברית באופן רשמי ומנגד, בין 1967-1948 כמעט שלא תורגמו כלל יצירות ספרותיות עבריות לערבית. הסיבה לכך, לאור התאוריה של בריס, היא לאו דווקא חוסר ההיצע או הרלוונטיות של הספרים לקוראים בכל שפה, אלא מדרג תרבותי שקובע איזו שפה תקבל עדיפות.
בפועל, מחקר תרגום כמו של בריס יכול לשמש אותנו כדוגמא לתהליכי יבוא ויצוא של תרבות. בנוסף, זהו תחום אקדמי שעוזר לנו לקבל מושג על שדות הפעולה של יצרני תרבות, מתווכים וכמובן חברות תרגום. בשדה הזה יש שפות ששוות יותר ושפות ששוות פחות, לכן הבחירה מה לתרגם מנציחה לעיתים את ההיררכיה הקיימת במקום לייצר שונות (Diversity). אם יוצאים מנקודת הנחה שאותה שונות היא קריטית ליחסים על-לאומיים ועל-תרבותיים תקינים, מבינים שמדובר בבעיה.
אז מה עושים? לומדים מהקוויבקים
קוויבק (מקור השם באינדיאנית: "המקום שבו הנהר הולך וצר") נוסדה כקולוניה של צרפת בשנת 1535. בשנת 1744 הגדילו לעשות הצרפתים וחוקקו בכפייה את "חוק קוויבק", שאיפשר לצרפתים הקתוליים בקנדה להמשיך ולהחזיק בשפה, בתרבות, במנהגים וברוב המערכת המשפטית שלהם. בשנות ה-60 של המאה הקודמת נותקה קוויבק מהפרובינציה והוקמה כמדינה עצמאית וב-2006 הוכרז עליה כ"אומה בתוך קנדה המאוחדת". כל זה קריטי להבנת התהליך שעברה קוויבק ואת התפקיד שמילאה בו השפה.
בעבודתה המפורסמת מ-1996 (A Sociocritique of Translation: Theatre and Alterity in Quebec, 1968-1988), אן בריס מתמקדת בשני העשורים שבהם קוויבק הייתה בתהליכי חיפוש זהות. באמצעות השוואה בין טקסטים מקוריים של מחזות תיאטרון לבין טקסטים שתורגמו לתושבי קוויבק, היא מראה כיצד התרגום באותה תקופה אופיין בהסתרת "האחר" וזאת במטרה לעזור לקוויבקים לפתח ולבסס זהות עצמית חדשה.
בשלב הראשון, המחזות הזרים שנבחרו לתרגום עסקו רק בנושאים שהתאימו לדימוי של הקוויבקים לגבי קולוניזציה ועצמאות. בשלב השני, האקט של התרגום עצמו הפך לנושא של כתיבה ורק חלקים מסוימים בטקסט המקורי יובאו לבמות. המתרגם של מקבת למשל נאלץ לשנות את הדיאלקט של השחקנים, חלק מהטקסט וחלק מהסימנים הפונטיים כדי לבסס את השפה המקומית. כך גילו המתרגמים שהם זקוקים לקוד לשוני נפרד ולכן לא הייתה להם ברירה אלא ליצור שפת אם חדשה של קוויבקית-צרפתית. למעשה, בריס מדגימה כיצד התרגום הקוויבקי של מחזות זרים שימש מלכתחילה לטובת צרכים אידיאולוגיים (בניית זהות לאומית מובחנת) ולא לצרכי תיווך בין דוברי קוויבקית, צרפתית ואנגלית.
התובנה המרכזית מהמחקר של בריס היא שתרגום משקף קונפליקטים בין מדינות או לאומים. בהקשר רחב יותר, לתרגום יש תפקיד חשוב בהתבססות זהויות לאומיות ולכן צריך להמשיך לחקור אותו. בנוסף, כדאי כנראה לבדוק כל הזמן מי לוקח אחריות על התרגום ובאיזה אופן הוא תורם לשיתוף הפעולה בין שפות, עמים ותרבויות – כי אחרת נמשיך להתרחק במקום להתקרב.
